ללא כותרת

לבעלי הבית שלנו יש לול זעיר עם 8 תרנגולות. יש אחת אמיצה וסקרנית, שכל יום מתפלחת דרך איזה פתח ברשת, שרק היא מכולן בוחרת לעבור בו, ומסתובבת לה בחצר ומרשרשת בעלים היבשים שמתחת עץ הלימון. היא תמיד גורמת לי לחייך
בכלל, איך אוכל להפסיק לדבר בשבחי החצר שלנו? יש פה אוויר טוב, ואני משתדלת לפתוח את כל החלונות, לשים מחסומים בכל הדלתות כדי שהכלבות לא יצאו לסבב פחי זבל עירוני ולהנות מהרוח. באביב אכלנו פה ארוחות צהריים, ויש רק שני דברים שהייתי משפרת – גפנים במקום ברזנט על הפרגולה, וקצת פחות יתושות, בבקשה!
ההזמנות בחנות הן כמו גלים בים, באות והולכות, ותחושת המשמעות שלי באה והולכת איתן. עכשיו אמורה להיות כאן איזו תובנה מעמיקה או משפט ממתן, ואין.
אבל הנה. בחודשים האחרונים אני באמת מאוד עסוקה בשאלת הערך העצמי שלי. מנסה לגבש לי אחד כזה, יציב ומעוגן בתוכי. הדבר שהכי תומך בי זה לזוז. אני מגלה שעבור הגוף בתנועה, השאלה הזו לא מעניינת. הגוף לא מבקש ולא נזקק להצדקות.
לפני חודשיים בערך הלכתי לעיסוי מים אצל מירב לוין שהכרתי ממזמן מזמן. אף פעם לא עשיתי את זה, ודי התרגשתי. בהתכוננות למפגש שיתפתי שהנושא של ערך עצמי מעסיק אותי. ואז מירב התחילה לנענע אותי, ובמשך איזו שעה הרגשתי כמו צמחי המים הענקיים הללו שרוקדים להם עם הזרם. ירוקים, לחים ויפהפיים. תודעה קדומה מאוד, כזו שאפילו לפני הגוף, מרחב שבו שאלות של ערך ומשמעות עוד לא נבראו. יצאתי מלאה בזה, והבטחתי לעצמי שאכתוב, אך נראה שלמילים אין הרבה אחיזה. אחרי זה האוזניים שלי היו סתומות, וכשהלכתי לרופא אוזניים כדי שינקה לי אותן, סיפרתי לו על הטיפול עם קצת מבוכה, מתוך מחשבה שהוא יקטין את זה, והוא פשוט שאל אם היה נעים.