יש בתוכי הרבה מילים. המון המון המון מילים. מלא מה להגיד. בשבועות האחרונים אני כותבת יותר, וזה מאוד משמעותי לי. קודם כל, הרשות הפנימית שאני נותנת לעצמי, בהדרגה ובהיסוס. שמץ תקווה שלמילים שלי יש ערך, שיש בשביל מה בכלל לשבת ולכתוב, להתאמץ על זה. ואז להוציא את זה החוצה. כי אני רוצה שיקראו, שיראו אותי. וזו רשות בפני עצמה, ללכת עם הצורך הזה, ששנים ניסיתי לחנוק/ מלמלתי לעצמי שלא ברור לי מה ההבדל בין המגירה לבין קהל הקוראים. אם את רוצה לכתוב – תכתבי! למה חשוב לך שיקראו? ומסתבר שזה חשוב. לפעמים יותר חשוב מהכתיבה עצמה. המהלך הפנימי, גיוס האומץ, ההכרה בערך עצמי, לראות אותי כשאני רוצה שיראו אותי אחרים. והמשוב של הזולת. הדהוד שיכול לקרות רק כשהמילים שלי פוגשות גוף אחר. במגירה זה לא זה
כמו ששרה המוזיקאית שאני הכי אוהבת כרגע
I refuse to die with songs inside of me
המילים שהכי בוערות הן המילים של הכאב – עצב, אשמה, פחד, תסכול… והחנקתי אותן הרבה זמן ועכשיו כשאני מרשה להן לצאת, יש בי גם הרבה כעס. מי שכנע אותי אי אז שאסור לי כל כך הרבה דברים? שקודם כל אסור הכל, ואם אני רוצה משהו, אני צריכה לוודא טוב טוב שמותר? וגם לראות, במבוכה והסתייגות, איך ברגע שקצת מותר לי, כשהמרחב מרגיש בטוח ואוהב, אני כמו גייזר שמשפריץ. מתחילה לדבר ובקושי מפסיקה, משתפת דברים לא מעובדים או לא מתאימים למה שמי שקורא או מדבר איתי בשלה להכיל. תופסת חצי מהמקום במפגש של ארבעה אנשים. כותבת חצי מהפוסטים בקבוצה של כמה אלפים. מביך מביש מביכש. וגם די מתיש. והתהיה התמידית – לבלום את עצמי? להיות קצת קולית? או להראות כמה אני כמהה?
ובכלל מה שרציתי לכתוב זה זה – שאני רואה שהרבה מהדיבור שלי הוא מעמדה של התמרדות. יש בי כעס, תחושה שנעשה לי עוול. מישהו שיקר לי פעם, אני לא יודעת מי. והאמנתי ואני עדיין חצי מאמינה. וחצי לא מאמינה ומרגישה מרומה. ויש משהו בטון הזה, בעמדת הקורבן, שהופך אותי לגיבורה באיזה אפוס. וזה מביא לייקים של לבבות, שנוגעים בי עמוק בלב. ואני מרשה לעצמי לכתוב עוד פוסט אחד כזה, ואולי גם עוד אלף. אבל בא לי לדעת ושגם אתם תדעו – זה לא כל מה שאני. יש בי גם עוד מילים. תבונה, דיוק, כנות, עומק ואהבה. כל כך הרבה מה לספר ולחלוק. הרבה מזה אני אפילו לא יודעת, רק חשה בקיומו. מקווה ומאמינה שככל שאתן לעצמי רשות ופשוט אכתוב, זה יתגלה מעצמי, בפני ובפני העולם כולו
I’m ready to shine