יש משהו שמפריע לי בשיח סביב אופטימזיציה של קריירה מבחינת אלטרואיזם אפקטיבי.
קצת רקע: מדובר בנסיון לענות על השאלה “איך אני יכולה לעזור הכי הרבה באמצעות הקריירה שלי?”. שאלה טבעית, ששווה לחשוב ולדבר עליה. בגדול התשובה היא כפולה:
1. עבודה שעוזרת לאנשים (ופה יש פירוט של כמה נתיבים אפשריים, כמו מחקר, פעילות פוליטית ועוד)
2. עבודה רווחית שמאפשרת לתרום הרבה כסף.
דווקא כאן, בתחום של עבודה, קשה לי עם השיח של “לעשות את המקסימום” (להבדיל מההקשר של תרומה כספית, ששם זה מתיישב לי בקלילות)
במפגש אלטרואיזם אפקטיבי שהיה בנושא בתל אביב לפני חודש, היו דוגמאות של אנשים באמת מופלאים, שעזרו למאות, אלפי, מיליוני ונראה לי שגם ביליוני בני אדם. הצילו. בתור עובדת סוציאלית, שכמובן בחרה במקצוע כדי לעזור, וגם בתור בעלת עסק חברתי שמנסה בכל הכח לעזור, הרגשתי מה זה כלום מול זה. ואני עוד במקום טוב יחסית להרבה אנשים, נראה לי. אשכרה עוזרת קצת. הדוגמאות של “מצליחני האלטרואיזם” האלו לא נתנו לי השראה ומוטיבציה לעשות עוד יותר. הם גרמו לי להרגיש חרא. וזה גורם לי לתהות מי קהל היעד של השיח הזה, ואיך אנחנו רוצים לגרום לו להרגיש. וברמה יותר עמוקה, אני מרגישה שמשהו רקוב ביסוד של השיח הזה. כי האמת היא שאנחנו צריכים אנשים טובים ואכפתיים בכל מקום ומקום.
ד”ר דיוויד נלין, האיש שהמציא את הטיפול הזול והנגיש לשלשול, שהציל 50 מיליון חיים? אנחנו צריכים את האחיות בכפרים, את החנוונים ואת עובדי הייצור כדי שהטיפול הזה יגיע ליעד. אנחנו צריכים את כל אנשי המדע שעל כתפיהם הממציא עומד. את התסריטאי של אופרת הסבון שתשכנע אמהות שהטיפול הזה יותר יעיל מזריקה. אפשר להגיד שחנווני אחד טוב כמו חנווני אחר. אנחנו הרי מתמקדים בתחליפיות! אבל אני לא בטוחה שזה נכון. יש לי חוויה עזה שגם בדבר הכי קטן, אדם מסור ואכפתי יכול לעשות שינוי משמעותי. אולי לא בכל קנה מידה, ואנחנו הרי מאוד מתעניינים פה במספרים. אבל… בכל זאת. ואנחנו גם לא יודעים מתי אדם יבשיל לכדי אימפקט משמעותי. מתי תובנה של חנווני תגיע לאוזן של חוקרת ומשם – מי יודע? אולי תעשה שינוי גדול. אני רוצה שכאשר אנחנו מדברים עם אנשים בכל גיל על העשיה שלהם, זה יהיה מתוך צניעות גדולה לגבי מה שאיננו יודעים בנוגע להשפעה, ואמונה עמוקה בכך שכל חוט במארג הזה הוא חשוב מאין כמוהו.
במפגש שנערך לפני חודש בתל אביב, מישהו בקהל שאל על החשיבות של עובדי תברואה. בעיני, הם חשובים מאוד. ואם אנשים מצליחים לעבוד בתוך חרא וזבל כל היום, לקבל משכורת גרועה ועדיין להיות אנשים שלמים, שמחים ואכפתיים – לי אישית יש המון מה ללמוד מהם
כשאני רוצה להיות “גיבורה”, לעזור להרבה מאוד אנשים, זה ישר מוליד בי את החרדה שלא אצליח. זה רף גבוה. בעיני, זה רעיל. לא סתם דיכאון הוא המגפה של המאה שלנו. השגיות היא נפלאה, ויש בה גם סכנה גדולה… לא בטוחה כמה נכון להכניס את הסוס הטרויאני הזה לתוך אפקטיב אלטרואיזם. אולי במקום זה נכון להגיד: “יש המון עבודה לכולנו, לעוד הרבה מאוד זמן. לא צריך גבורה. לא צריך “הכי”. צריך חריצות, אורך רוח ואכפתיות. צריך תודעה של איכר, שחורש, זורע, משקה, קוצר, שנה אחר שנה, בכל מזג אוויר. אולי יש בזה פחות תהילה, אבל יש יבול”
זה לא בא לבטל את הצורך לחשוב טוב על הקריירה שלנו, ואני חושבת שיש הרבה טוב במה ש-80,000 שעות עושים, בכך שהם עוזרים לפתוח עוד כיווני חשיבה וגם ללכת לנקודות השפעה פחות זוהרות (כמו אדמיניסטרציה של מחקר), אבל משהו בטון של השיח צריך להיות אחר לדעתי