לפני כמה שבועות קיבלנו מתנה נהדרת – שקית נאה של אגוזי מקדמיה משכנה נחמדה עם עץ שופע. שלושה שבועות הם חיכו בסבלנות על השולחן, והבוקר לקחנו חופן, ופיצחנו אותם בחוץ, בגומה שבין מרצפות המדרכה. עשינו תורות עם הפטיש. נראה שלפעמים אפשר לקבל שעה של חסד, ולחזור לילדות
אתמול שמענו את “למדני את השיר הפשוט”, בביצוע של נורית גלרון. והתעורר בי געגוע ללפרוס לעצמי פרוסה עבה של לחם טרי, ולמרוח עליה שכבה נדיבה של חמאה. אבל לא חמאה טבעונית, כמו שיש לי במקרר. חמאה “רגילה”, אמיתית”. חמאה מחלב פרה. ובעצם נראה לי שיותר מאשר רעב שהתעורר בעקבות הלחם שבשיר, זו כמיהה נוסטלגית לזמן שבו לחם עם חמאה היה משהו פשוט, נטול קונפליקטים. תודעה שלא מכירה את הניצול והסבל שמרוכזים בחבילה הזו, שעטופה בנייר כסף. וגם אין מחשבות על “כמה זה בריא”, מה השומן יעשה לי ואיך הבטן תרגיש עם הגלוטן ולשים לב לכמות ולא להגזים, וגם משבר האקלים לא עלינו. עולם פשוט פשוט. נינוח עם עצמו, בתמימות, לא מתוך הדחקה
אני לא עושה את זה. לא קונה לחם. לא קונה חמאה. במקום זה אני אשרה כוסמת וקינואה כדי להכין לי קרפ טבעוני וללא גלוטן, ויש כבר אבוקדו רך. וזה טעים טעים טעים. לא פחות או יותר או באותה מידה. פשוט טעים. בסך הכל, טוב לי וגם די פשוט לי, רגשית ולוגיסטית, להיות טבעונית. אני לא מתייסרת בזה, בכלל לא. ועדיין נשאר הגעגוע לטעם, ובעיקר לחוויה, שבה אפשר לאכול בלי לחשוב ולהתנהל בעולם בלי לדאוג, לתהות, לקחת בחשבון.
הלוואי שנמצא את מי שייקח אותנו ככה, עם אבק היומיום על השכם, ויפרוס לנו חלק של שלום