אני רוצה “לצאת מהארון”, לספר לכל העולם איך זה לחיות, ולהיות אישה מינית, כשכואב לך. זה סיפור שאני לא יודעת איך לכתוב. אז פשוט אכתוב ונגלה יחד מה יצא
מאיפה להתחיל? הסיפור שאני מספרת לעצמי ולמ’ השתנה כבר כל כך הרבה פעמים…
הנה איך שאני מסבירה את זה היום. זה הסבר יחסית קל לעיכול, אולי זה מה שמאפשר לי לשתף אותו
כשמ’ ואני התחלנו לצאת, די מהר ידענו ש”זה זה”. היינו קודם שותפים לדירה. מ’ היה בן הזוג של חברה קרובה שלי (הנה, אני יוצאת כלבה על ההתחלה). אז כשהתחלנו לצאת, זה כבר היה רציני ועמוק, וגם מעורבב, לפחות אצלי, בלא מעט רגשות אשם ומבוכה. אני בדיוק חזרתי לגור עם ההורים תקופה, ואז עברתי לגור עם מ’ בדירת השותפים שחלק עם עוד שני חבר’ה צעירים. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים, הייתי חופשיה והרגשתי חזקה מאוד. התחלתי להתנדב כאסיסטנטית בקורסי הגנה עצמית לנשים, ואני זוכרת שמ’ קנה לי פרחים אחרי הסיום החגיגי והמרגש של הקורס הראשון. התחלנו לחפש דירה אחרת, יחד. הייתי בת 23, נראה לי. אחרי שתי שנות לימוד באוניברסיטה הפסקתי את הלימודים. עבדתי בכל מני מקומות. לא הייתי מחוייבת לדבר, רק לבחור שלי. אני חושבת שהלכתי לראיון עבודה כרועת עיזים באיזו חווה, וגם נסעתי עם סבתא שלי לטיול של שבועיים במרוקו וכמעט מתתי מגעגועים אליו. הכנתי לו אוסף שירי אהבה אלטרנטיביים לפני הנסיעה. לרובם הוא לא התחבר.
ואז עברנו לגור יחד, עם עוד שני שותפים. הכל היה נפלא – דירה מגניבה, חברים, הרבה אהבה ומשיכה. לקח לנו זמן ללמוד את המיניות זה של זו, זה לא היה מיידי (כאמור בהתחלה הייתי די נבוכה. לא מהמיניות עצמה אלא מזה שפתאום שותף לדירה, ידיד, הופך לבן זוג. זה היה מוזר הרבה זמן). ואז הגיעה פטריה בנרתיק. פעם ראשונה נו, לא נורא. לא זוכרת מה עשיתי, אבל זה עבר. אז הפסקנו לעשות סקס לתקופה. ואז פתאום – הרפס באיבר המין. מי שלא חווה – אני אתקצר ואומר שזה אחד הכואבים והמלחיצים. אפשר לטפל ממש בקלות ואפשר גם לא לטפל ולסבול נורא, וזה מה שאני עשיתי. תמיד היה לי קשה לצאת מד’ אמותי ולבקש עזרה, וזה כולל גם טיפולים רפואיים שגרתיים. אז לא טיפלתי ולא טיפלתי, עד שכבר לא יכולתי לצעוד כי כל חיכוך במפשעה היה כואב נורא. אז מ’ שכנע וגם לחץ, והזמנתי לי תור לרופאת עור ומין בשכונה מרוחקת. הוא הזמין לי מונית ואני נסעתי. לקח לה חצי שניה לאבחן, לרשום לי כדור ונראה לי שגם לתת איזה מבט נוזף. תוך יומיים הכל עבר.
הכל? חה! הלוואי…
אני לא באמת זוכרת מה היה שם. עברו כבר עשר שנים ואולי קצת יותר. בטח ממש רצינו כבר לחזור לעשות סקס אחרי הפסקה של כמה שבועות. אולי התערבבו שם כל מני מחשבות ורגשות. וכאב לי. והיו עוד כל מני מתחים, שבטח כל זוג טרי פוגש כשבפעם הראשונה מתחילים באמת לערבב חיים נפרדים וליצור משהו חדש.
אז המיניות התחילה להיות משהו מסובך. אני לא רציתי. הוא הרגיש דחוי ולא אהוב. אני הרגשתי אשמה. נבנה מתח ששרר בינינו גם בשאר היום.
הלכנו לטיפול זוגי ומיני שעזר לנו מאוד להפתח ולדבר בכנות וברגישות, ושוב היה טוב
ואז, איכשהו ומתישהו, שוב
כבר היינו כמה שנים ביחד. מצד אחד מאוד מחוברים, ומצד שני, לא פשוט ביחד. אני תמיד רוצה עוד זמן ביחד. מ’ רוצה זמן לעצמו. נפרדנו. אני נשארתי עם השותפים, הוא שכר דירה איפשהו
אחרי כמה חודשים חזרנו. יש תקופות טובות, ואז לא ברור מה היה לא טוב ולמה חשבנו שיש לנו בעיות. ויש תקופות לא טובות
ב-2011 התחתנו, ומאז אנחנו יחד. אימצנו מאז שתי כלבות. אני הפכתי לעובדת סוציאלית ומחנכת למיניות בריאה. זה תמיד סקרן ומשך אותי. אנחנו עושים סקס פעם ב-. אני לא מתכוונת ל”יחסי מין שכוללים חדירה” אלא בכלל. נוגעים. מתמזמזים.
כשבן זוגי נוגע בי, ואני יודעת שהוא בעניין, אני ישר ממש, אבל ממש, נלחצת. זה לא מודע, בטח שלא נשלט. הראש לי מתחיל לרוץ קדימה: “אם נתחרמן, אז הוא ירצה שנשכב. אולי גם אני ארצה! ואז ננסה, ויכאב לי ואני ארצה להפסיק, ושנינו נרגיש רע ונתרחק. אז עדיף שלא”. זה מאוד לא מחרמן, הסיפור הפנימי הזה, האסטרטגיות. הנסיון בכל שניה להבין מה מידת החרמנות שלו, מה המידה שלי, איך אפשר לזרז את עצמי, אולי להאט אותו. הידיעה שיכול להיות שנהנה, נתחבר, הקשר בינינו יעמיק, וגם ממש יכול להיות להפך – אני ארגיש פגומה, הוא ירגיש, אולי באופן קצת מבולבל, שהוא לא בסדר, שנינו נרגיש מאוד מאוד לבד.
אני מרגישה שאני לא מצליחה לספר את זה נכון. אני גם רוצה לעשות צדק עם האיש שלי. הוא בנאדם, עם טעויות ומגרעות של בני אדם. הוא גם אוהב אותי מאוד, ומעולם לא היה עושה דבר שיכאיב לי, פיזית או רגשית
היו הרבה פעמים ששכבנו ולא כאב לי, אבל גם לא רציתי להיות שם. פעמים ש”הסכמתי” כי רציתי משהו שחשבתי שאוכל להשיג ככה. בעיקר, נראה לי, רציתי להרגיש שאני רעיה טובה. לפני כמה שנים נשבעתי לעצמי שזה לא יקרה יותר. זה קרה מאז פעם אחת בלבד. פעמיים הטחתי בו שהוא צריך לקחת אחריות על זה שהוא היה שם. שגם אם שיקרתי לו באופן מאוד משכנע שאני בעניין, הוא היה שם. שהאקלים היה כזה שהרגשתי צורך לשקר. שהוא לא זיהה את השקר הזה. אנחנו עוד לומדים להכיל יחד את זה שזה מה שהיה בינינו. את האחריות של שנינו.לפני חודשיים היינו יחד בכנס על כאבים ביחסי מין. אחת הדוברות שיתפה שהייתה תקופה משמעותית שבה חדירה הייתה מחוץ לחדר. היא למדה לעשות סקס זוגי אחר. החלטנו שכרגע זה מה שנכון עבור שנינו.
מאז, אנחנו פורחים. באמת! אין לי מילה אחרת. אחרי כמה שנים טובות של סקס פעם בחודשיים שלושה, לעשות את זה פעם בשבוע, ולהנות, ולהיות ביחד, רגועים, זה כמו מים במדבר. וכל פעם כזו, כשאני מתחילה להלחץ, ואני מתחילה להתנצל שהנה שוב באים הסרטים שלי, מ’ מזמין אותי לשתף אותו במה שעובר עלי. ואני מדברת. וכל פעם הוא מבין יותר, וכל פעם אני מקבלת אומץ לחשוף עוד חלק מהנפש שלי, ואנחנו מתקרבים. פתאום יש לנו בעיות חדשות. נגיד, אני חרמנית והוא לא בעניין. ואני מוזמנת למצוא את הדרך להתמודד באהבה עם האתגר הזה (ולאונן הרבה)
אני גם בטוחה שעוד נעשה חדירה בעתיד. אני יודעת כי בשנה האחרונה היו כמה פעמים כאלו. המומחית אמרה שלא כואב לי, הפיזיותרפיסטית אמרה לי “יאללה!” ועשינו את זה. לא כאב. ועוד פעם לא כאב. לפעמים זה היה מופלא, כמו שחיבור מיני משמעותי יכול להיות. לפעמים לא. לפעמים הלחץ ותחושת ה”צריך” בראש הכריע אותי וכן כאב והרגשנו רע. אז עכשיו המנה הזו לא בתפריט. הרבה יותר טוב לשנינו ככה – אשכרה יש סקס! מתישהו ננסה שוב. זה גם מסקרן ומושך אותי, וגם מפחיד. עכשיו, אני מבינה אחרת את הכאב. אני מבינה שהוא ניזון מהאשמה והפחד שלי. מהניתוק והתחושה שמ’ ואני נפרדים. שאני אמורה לתת לו משהו. אני מבינה שזה יקח עוד זמן
יותר קל לספר סיפור כשנדמה שיש הסבר להכל – לא טיפלתי בהרפס, והעצבים של הפות פיתחו רגישות מוגברת לכאב (המומחית הכי גדולה בארץ אבחנה אותי!). גם רגשות האשם לא עזרו, והגוף שלי נסגר. ואז התחיל מעגל קסמים שבו הכאב הנפשי מזין תחושות פנימיות שכל אחד מאיתנו סוחב איתו – חוסר ערך, פחד מדחייה. נוצר ריחוק וגם טינה וכעס, ואז איך הגוף שלי יכול להפתח? אני מרגישה אשמה, מקיימת יחסי מין מתוך תחושת חובה, אז ברור שאני כועסת על הפרטנר שלי וגם מרגישה די דפוקה, והפעם הבאה שוב תהיה כואבת.
אפשר להיות לכודים בזה הרבה זמן. נראה לי שעשר שנים זה ממש “זול”. עכשיו אנחנו מחוץ לכלא. יושבים יחד, מחזיקים ידיים על הגבעה שממול. הוא לא רחוק. אני עוד לא רגועה שבאמת יצאנו משם, למרות שנראה לי שכן. אני חושבת שבאיזה אופן עמוק, יש בינינו ברית חדשה. ברית זוגית שאומרת “באנו להנות, ואנחנו ביחד בהכל” ואין שום דבר שיחזיר אותנו לאורך זמן לגהנום ההוא, של הבדידות והאשמה התמידית