זה פוסט על איך זה בשבילי להיות בזמן הזה, שבו “כמעט בטוח שהכל בסדר אבל אולי עוד כמה ימים נקבל תוצאות שישלחו אותי לעשות הפסקת הריון”. הוא מאוד אישי, אפילו פנימי – פרישה של חלק מהתודעה שלי מבפנים, עם הרבה פחות סינונים ממה שבדרך כלל רובנו עושים במרחב הציבורי. הוא עשוי להיות טריגרי.
ובקשה: בבקשה בלי עצות. זה לא תמיד נעים לי, ואני לא רוצה להתחרט שכתבתי את הפוסט הזה, כי יש לי ניחוש שהוא יכול להיות חשוב למישהי אחרת, מעבר לכך שהוא חשוב לי. אפשר לשתף איפה זה פוגש, ואיך התמודדתם\ן עם חוויה דומה.
אני בחודש השלישי להריון הראשון שלי. הריון רצוי ומצופה, מתוך קשר יציב ואוהב, אחרי שהחלטנו שנינו שאנחנו פחות-או-יותר מוכנים להפוך להורים. יש פחדים וחששות וגם התרגשות וציפיה. דה יוז’ואל
לפני יומיים עשיתי בדיקת סיסי שיליה, ואני מחכה לתוצאות. הבדיקה הזו תגיד לי באופן ודאי האם לעובר.ית שלי יש אחת מכמה תסמונות גנטיות “קשות”. כמובן שזה לא מכסה את כל המקרים, ויכול להיות שהבדיקה תצא תקינה לחלוטין ובכל זאת העובר.ית תהיה חולה במשהו אחר – יש הרבה מחלות בעולם… אבל את מה שהיא בודקת – היא בודקת טוב, ונותנת תשובה של כן\לא. בתוך כל חוסר הוודאות של הריון והורות, זה אי קטן שיש בו קצת פחות בורות, קצת יותר ידע. ועם הידע הזה מגיע כוח ואחריות.
עד כאן פתיחה וקצת קלישאות. בואו נדבר באמת
יש לי התחלה של בת אדמית בבטן. אני אפילו עדיין לא יודעת אם היא זכר או שהוא נקבה (אבל הבדיקה הזאת תגיד לי גם את זה. כן, בוודאות). כשההריון רק התגלה דיברתי איתה די הרבה – השתדלתי להגיד מילים מרגיעות כל פעם שהיא הריחה משהו והוא עשה לה בחילה, התלוננתי לה ועליה שאני עייפה וקשה לי ככה, אמרתי לה שאני שמחה שהיא באה ושאני ממש מחכה לפגוש אותה. קוראים לה\לו בוטן, כי זה שם יוניסקס.
וכל הזמן ידעתי שיכול להיות שתהיה לי הפלה ספונטנית, כי ככה זה, במיוחד בשבועות הראשונים. שמעתי פודקאסט על הטרימסטר הראשון והמרואיינת אמרה שלכל עובר מגיע להרגיש אהוב, גם אם הוא לא יזכה להיוולד לעולם כתינוק. זה מאוד נגע בי, אפילו ששכלית, אני לא בטוחה שאני מסכימה ש”מגיע” זו בדיוק המילה הנכונה בשביל טרום-א.נשים.
אבל יש בתוכי משהו, שאני לא יודעת איזה מעמד לתת לו, ואני כן רוצה לשים שם אהבה. ואני משתדלת לשמור על ההריון הזה – נמנעת מהמאכלים או הפעילויות היותר מסוכנים (אבל אני לא מקרצפת את הירקות שלי במברשת כמו שהומלץ בחוברת של קופת החולים. יש גבול), משתדלת להכניס עוד רכות ותשומת לב וחשיבה טובה לתודעה שלי בכלל וסביב ההריון בפרט, לנוח וגם לעשות ספורט, לקחת את התוספים שצריך וכו’.
עכשיו אני כבר בתחילת טרימסטר 2 והסימפטומים של הטרימסטר הראשון עברו – אני כבר לא מעוכה מעייפות, כמעט ואין לי בחילות בכלל והאמת שזה קצת החליש את הקשר שלי עם בוטן. חוץ מכל התורים והבדיקות, אני כבר לא מרגישה בהריון באופן יומיומי. אני כבר כמעט לא מדברת איתה. האמת שאני שמחה על התורים, במיוחד על האולטרסאונדים, שאני יכולה לראות אותה ולשמוע את הלב שלה. זה מאוד מרגש אותי, וכל פעם היא נראית יותר ויותר גדולה ויותר אנושית, ואני יותר מתחברת.
ועכשיו… אני מחכה לתוצאות של סיסי השיליה. ואני יודעת שיש תוצאות שאם אקבל אותן, אני אבחר להפסיק את ההריון הזה. עוד לא ישבתי לקרוא על התסמונות השונות שהבדיקה עשויה לגלות. עוד לא החלטתי מתי כן ומתי לא. אני לא יודעת אם כדאי לעשות את זה לפני או אחרי.
היתרון העיקרי של הבדיקה הזו הוא שהיא מוקדמת, כך שעם כל הדרמה שעשויה להיות עם תוצאות “לא טובות”, גם יהיה לי זמן לשבת, לחשוב ולקבל החלטה. אני לא צריכה לרוץ עם זה
אבל אני בעצם רוצה לדבר על זה שכבר כמה שבועות אני לא יודעת מה להגיד לבוטן. כשחששתי מהפלה טבעית, ליטפתי את הרחם מבחוץ ואמרתי לבוטן שאשמור עליה. ועכשיו אני כבר לא מרגישה שאני יכולה להגיד את המילים הללו. אולי אני לא אשמור עליה. אולי אני לא אשמור אותה, וזה גורם לי להרגיש אשמה. ובו בזמן אני גם עדיין יודעת שאם יהיו תוצאות “קשות”, זה מה שאבחר. אולי גם בשבילה (ואז זה יותר קל, אולי, לדבר איתה על זה?) אם מדובר בתסמונת שברור שגורמת סבל או חיים קצרים ומצומצמים במיוחד לתינוק.
העניין הוא שזה גם הרבה בשבילי. זו אני שמעדיפה לא לגדל ילד.ה עם צרכים מיוחדים מורכבים במיוחד. אפילו אם היא עצמה, אולי, תהיה מאושרת. ראיתי כותרת בעיתון על מחקר שנעשה לפני כמה שנים. שאלו א.נשים עם תסמונת דאון האם טוב להם בחיים והתשובה החד משמעית הייתה שכן (לא קראתי את המחקר עצמו, ואנחנו יודעות שבין מחקר לבין כותרת בעיתון נופלים שיבושים רבים, אז אין לי מושג מה באמת כתוב שם)
אז אם יגידו לי שלבוטן יש תסמונת דאון, האמת שאני חושבת שאעשה הפסקת הריון. בשבילי. כי זה מרגיש לי גדול עלי, ומפחיד מדי. ואני לא רוצה לעשות את זה לעצמי. אבל אני כבר לא יכולה ללטף את הרחם ולהגיד לה שאשמור עליה, ואני לא יודעת מה כן להגיד. עכשיו, זה לא שזה בראש שלי כל הזמן. אני חיה חיים מלאים, ואני גם יודעת ונשענת על הסטטיסטיקה. רק אצל 1.8% מההריונות יעלו על ממצא בעייתי בסיסי שיליה, ואצלי זה אפילו כנראה עוד יותר נמוך, כי התוצאות של השקיפות העורפית היו מעולות. אז הסיכוי שימצאו משהו הוא קטן אבל… לא זעיר. והעניין הוא לא שאני יושבת ומודאגת. האמת שאני לא.
העניין הוא שאני לא יודעת מה להגיד לה, וזה מציק לי
לפני שהחלטנו להכנס להריון, חשבנו אולי להיות הורי אומנה (בן זוגי מבוגר מכדי שנוכל לאמץ) ויצרנו קשר עם עמותות שעוסקות בכך. בין היתר שאלו אותנו האם נהיה מוכנים להיות הורי אומנה של ילדים עם צרכים מיוחדים. חשבנו על זה קצת, אבל די מהר הפחד שלנו דיבר ואמרנו שלא, זה גדול עלינו מדי, לפחות בתור התחלה. בהמשך ירדנו (לכרגע) מעניין האומנה לגמרי. הבנו שגם אומנה לילד ללא “צרכים מיוחדים” אורגניים היא עדיין גדולה עלינו, עם המורכבות הרגשית של ההסדר הזה והילד שהוצא ממשפחתו הביולוגית על כל המשתמע מכך. אמרנו שנתחיל עם הורות בדרך המקובלת, והאמת שאני די בטוחה שעוד כמה שנים נשקול את זה מחדש, ויכול להיות שאז נחליט שאנחנו כן בשלים
העניין הוא שאם ילד עם צרכים מיוחדים זה גדול עלינו, אז זה גדול עלינו. אולי זה משונה שאני אומרת את זה, רוב האנשים לא מרגישים ככה, אבל אני לא רואה הבדל כל כך גדול בין ילד.ה עם הגנים שלי שגדלה אצלי בבטן, לבין ילד.ה שגדלה בבטן אחרת. זה הרגיש ככה אז בדיונים על האומנה ואני חושבת שזה נכון גם עכשיו, כשיש לי את בוטן בבטן. או בניסוח פחות נחמד (האם עכשיו תאהבו אותי פחות?) – אם הייתי רוצה ומוכנה לגדל ילד.ה עם צרכים מיוחדים, הייתי הולכת על אומנה, לא נכנסת להריון. ובאמת אולי עוד נעשה את זה. אבל לא עכשיו, לא כשאני יכולה לבחור את מי אני מצרפת לעולם
האם זה אומר שאני מצפה לילד.ה מושלמת, וכל סטיה קטנטנה תביא אותי להפסיק? ממש לא. דבר ראשון לא על כל דבר מאשרים לעשות הפסקת הריון – אני לא חופשיה לעשות כרצוני. אבל מגבלות חיצוניות בצד – עדיין לא. אני אגדל ואוהב בשמחה ילד.ה עם מגוון רחב של מוגבלויות וקשיים. למעשה אני מקווה שאגדל בשמחה ואוהב כל ילד.ה בכל מצב, ואשתדל מאוד שככה זה יהיה. הרי הבדיקה לא מכסה הכל, והחיים יודעים לתת כאפות גם אחרי הלידה. אז התכנון שלי הוא לאהוב, ולמצוא סיפוק, משמעות ושמחה בכל מצב
ועדיין, כן. יכול להיות שאפסיק את ההריון הזה אם לילד.ה תהיה תסמונת קשה
ומה אני אומרת לה בינתיים?
אני משתדלת להיות קרובה לאמת. אני אומרת לה שאני אוהבת אותה. אני מספרת לה שאני כבר ממש מחכה לפגוש אותה, ושאני אשתדל שיהיה לה טוב. אני כרגע לא אומרת לה שאשמור עליה. זה מרגיש לי כמו שקר, ושקרים לא שייכים למערכת היחסים הזאת, עדיין לא. תוך כדי שאני כותבת את זה אני חושבת שאני יכולה גם להגיד לה שהיא נהדרת, כי זה נכון בכל מקרה. ואני רוצה להגיד לה שאשמור עליה, אבל אני לא יכולה. אז אני לא אומרת.
מקווה שעוד שבוע נקבל תוצאות טובות, ואז אוכל לחזור להגיד גם את זה. זה חשוב לי.
(עדכון: קיבלנו תוצאות טובות – בוטן הוא זכר ללא כל סימן לבעיות גנטיות)